ג’אז ובלוז הם סגנונות מוזיקה אמריקאים שהתפתחו בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ולשניהם יש שורשים דומים בתרבות האפרו-אמריקאית. המונח “ג’אז-בלוז” מתייחס למוזיקה שמשלבת באופן משמעותי אלמנטים גם של ג’אז וגם של בלוז. האלמנטים שבאים מסגנון הג’אז בדרך כלל כוללים מקצבים, הרמוניות מתקדמות (יחסית לבלוז בסיסי) ואילטורים מתוחכמים יותר (שימוש ביחסי אקורדים/סולמות שונים). האלמנטים שבאים מהבלוז בדרך כלל כוללים את מבנה היצירה, שימוש באקורדים דומיננטים המבוססים על סולמות שונים, ואת המלודיות הבסיסיות על סולמות הבלוז.
סגנונות ג'אז-בלוז
במאמר הזה נסקור את סגנונות הג’אז של אמצע המאה העשרים, ונראה איך הם הושפעו מהבלוז. בנוסף, נציין פסנתרנים חשובים מכל תת-סגנון ונראה איך הם תרמו לפיתוח הסגנון המשולב הידוע כ”ג’אז-בלוז” מתקופת הסווינג של שנות השלושים, לתקופת הג’אז-רוק של שנות השבעים, ומעבר לכך.
סווינג / תזמורת גדולה (שנות השלושים)
תזמורות פופולריות מהתקופה הזאת בדרך כלל ניגנו מנגינות על בסיס 12 תיבות בלוז, למשל “Basie’s Thought” של קאונט בייסי וגם “22 Cent Stomp” של דיוק אלינגטון. ברוב המקרים למנגינות היו מלודיות דלילות או שהמלודיות חזרו על עצמן כמו שקורה בדרך כלל בבלוז, והאילטורים גם הם היו בסגנון בלוז. בחירת כלי הנגינה וכתיבת התוים עבור כל כלי מבוססת על סגנון ג’אז-סווינג, ובתקופה בה ג’ימי רושינג ניגן עם התזמורת של קאונט בייסי הוא הוסיף סגנון צליל בלוזי ייחודי שמאפיין את הסגנון.
בופ או ביבופ (שנות הארבעים)
בניגוד לתקופת הסווינג, תקופת הביבופ מתאפיינת בשילובים קטנים של הרמוניות ואילטורים קצת יותר הרפתקנים. מוזיקת הביבופ מתאימה יותר לשמיעה מאשר לריקודים. נגני ביבופ בדרך כלל מנגנים מנגינות בלוז עם מלודיות מורכבות יותר, וגרסאות בעלות הרמוניה מחודשת של התקדמות אקורדים סטנדרטית. פסנתרני ביבופ ראוים לציון מהתקופה כוללים את ת’לוניוס מונק, בוד פוול, וגם ארול גרנר.
ג'אמפ בלוז (שנות הארבעים והחמישים)
סגנון הג’אמפ בלוז נוצר על ידי שילוב אלמנטים של ג’אז, בלוז, סווינג, ופופ. הסגנון מאד מתאים לריקודים כמוזיקת מסיבות המשלבת נגני סקסופון (honkers) וזמרים (shouters). סגנון הג’אמפ בלוז הקופצני קידם הרבה מקצבים והניח את היסודות לסגנונון ה R&B והרוקנרול. בין הפסנתרנים המובילים של התקופה נמצאים ג’ו טרנר הגדול, עמוס מילבורן, וגם פלויד דיקסון.
בופ כבד (שנות החמישים)
תקופת הבופ הכבד מייצגת התפתחות בלוזית קצת כבדה של ביבופ, בדרך כלל עם מלודיות ומעברים מופשטים. הפסנתרן הגדול הוראס סילבר היה מחלוצי השילוב של אלמנטים מהבלוז בסגנון הבופ הכבד. מלחינים ונגנים אחרים מהתקופה כוללים את ג’ון קולטרן וגם מיילס דייויס, שהיה דמות מובילה בהרבה סגנונות ולאורך הרבה שנים.
ג'אז רגוע (שנות החמישים והשישים)
תקופת הג’אז הרגוע היתה ניגוד מוחלט לקצביות המאפיינת את סגנון הביבופ, והיא מאופיינת בדינמיקה והרגשה מאופקת, כמו גם שימוש במקצבים איטיים יותר. האלבום של מיילס דייויס Kind of Blue הוא דוגמא מאד מוכרת המאפיינת את הסגנון. פסנתרנים אחרים מהתקופה כוללים את ביל אוונס, וינטון קלי, וגם לני טריסטנו.
ג'אז נשמה (שנות החמישים והשישים)
ג’אז נשמה הושפע מאד מסגנונות הבלוז והגוספל, והוא התפתחות פשוטה אך קצבית יותר של סגנון הבופ הכבד. ג’אז נשמה הוא מוזיקה של “הרגשה טובה” עם גרוב ריקודי שלפעמים המתופף מדגיש על ידי “ביטים אחוריים”. סגנון הפסנתר והשירה של מוז אליסון הם ייצוג מתאים לתקופה הזאת. פסנתרני ג’אז נשמה אחרים שכדי לציין הם ג’ין האריס, והוראס סילבר אותו הזכרנו קודם שהיה חלוץ בהרבה תקופות וסגנונות ג’אז.
ג'אז רוק (סוף שנות השישים ושנות השבעים)
תקופת הג’אז רוק משלבת מקצבי רוק וכלי נגינה אלקטרונים עם הרמוניות ואילטורי ג’אז. הרבה מנגינות מהתקופה הזאת הושפעו מעקרונות מלודים ומעברים של בלוז. מיילס דייויס כיכב גם בסגנון הזה, והאלבום שלו Bitches Brew הוא קלאסיקה מהתקופה הזאת. פסנתרנים וקלידנים מוכרים שצמחו בתקופה הזאת כוללים את הרבי הנקוק, ג’ו זוינול וכמובן צ’יק קוראה.
ג'אז ובלוז מזינים אחד את השני
מכיוון שהג’אז והבלוז מאד קרובים, יש הרבה פסנתרנים מוכרים שמנגנים מגוון רחב של תתי הסגנונות מהג’אז והבלוז ומשלבים ביניהם. זאת אחת הסיבות שאי אפשר וגם לא פרקטי להפריד לחלוטין בין ג’אז ובלוז. כל עוד סגנונות ג’אז ובלוז ימשיכו להתקיים, הם ימשיכו להזין אחד את השני וליצור מוזיקה נהדרת תוך כדי.
