Charles Rosen
צ׳ארלס רוזן הוא אחד הפסנתרנים המוכשרים בעולם – ואחד הפרשנים המוזיקליים המבריקים ביותר. הוא ידוע כפסנתרן המופיע בעיקר עם יצירות של באך, בטהובן, סטרווינסקי, ואליוט קארטר, כמו כן הוא כתב ביקורות שזכו לשבחים רבים עבור תלמידים מתקדמים ומקצוענים.
בספרו ׳תווי פסנתר׳ (Free Press, 2002) הוא כותב עבור קהל רחב יותר על חבר וותיק – הפסנתר עצמו. בהתבססו על חוכמת חיים ועל הידע שצבר אודות פסנתרנים רבים גדולים מהעבר, רוזן מראה לנו למה הכלי נגינה דורש שילוב חמור של מיומנות פיזית ומנטלית. הקוראים יאספו הרבה תובנות לא-ידועות – מכיצד פסנתרנים מגוונים את היציבה שלהם, לאיך חיתוכים ומיקומי המקרופונים יכולים להרוס הקלטות, ועד לכיצד ההיסטוריה של ההלחנה נשלטה על ידי הפסנתר במשך שתי מאות. וכמובן הוא שופע סיפורים על הרבה מאוד מוזיקאים גדולים.
רוזן חושף את הדרך האהובה על נדיה בולאנגר איך להימנע מלהעביר ביקורת על הופעות של חבריה (״אתה יודע מה אני חושבת,״ נאמר ברצינות וכנות), למה ההקלטות של גלן גולד סובלות מנגיעות של “double-strike”, ואיך אפילו ולדימיר הורוביץ הוקסם מהאפשרות לחתוך מספר הופעות לתוך הקלטה אחת.
ההסברים של רוזן לגבי ההנאות הפיזיות, הדרישות והאי-שביעות רצון מהפסנתר, יענגו ויחכימו כל אחד שאי-פעם התיישב ליד קלידים, כמו כן כל אחד שאוהב להאזין לכלי. בסופו של דבר, הוא מסיים בתו מהורהר.
המוזיקה המערבית נבנתה סביב הפסנתר מהעידן הקלאסי ועד לאחרונה, ובמשך תקופה ארוכה הפסנתר היה מצרך חובה בכל בית משכבת הביניים ומעלה. יצירת מוזיקה היה חלק מהותי במרקם החיים החברתי. אבל הימים האלו נגמרו. פחות ופחות אנשים לומדים לנגן על הכלי כיום. העלייה של מוזיקה מוקלטת הפכה את סגנונות הנגינה ליותר הומוגניים והפחיתה משמעותית את תדירות ההליכה לקונצרטים. מוזיקה ללא ספק תשרוד, אבל האם החוויה הפיזית לחלוטין של נגינה בפסנתר תשוב להיות כשהייתה?
